החלטה בתיק בש"פ 3255/13

1.        לפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה), בתיק מ"ת 20422-02-13, מיום 27.2.2013 ומיום 8.4.2013, בגדרן הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.

כתב האישום והליכים קודמים

2.        ביום 11.2.2013, הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 62, ביחד עם סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

           מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי ביום 7.2.2013, סמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, נהג העורר ברכבו מסוג "מיצובישי-פאג'רו", בשד' דוד חכם בבאר שבע, כאשר היו עימו ברכב שני אנשים נוספים, ושעה שאין ברשותו רישיון נהיגה. בו בזמן, סיירו שוטרים מתחנת המשטרה בבאר שבע ברכב סיור מסוג "פורד-פוקוס", וכנטען בכתב האישום, עקף העורר את רכב הסיור במהירות. לפני שהגיע העורר לצומת, בין הרחובות בן צבי ויצחק רגר, נסע רכב הסיור המשטרתי במקביל אליו וסימן לעורר לעצור, וזאת באמצעות סימון ביד, ואף בעזרת פנס כחול מהבהב, אשר החזיק אחד השוטרים, ואשר הופנה לעברו של העורר.

           על-פי הנטען בכתב האישום, התעלם העורר מהוראות השוטרים, אשר סימנו לו לעצור, והחל להגביר את מהירות נסיעתו. בשלב זה, הוזעקה למקום ניידת משטרה על מנת לסייע לשוטרים לעצור את העורר, ולמנוע את המשך נסיעתו המסוכנת. ואולם, טרם שהספיקו שוטרי הניידת להניח דוקרנים על הכביש, חלף על פניהם העורר ברכבו, וחצה רמזור באור אדום, תוך שהוא מגביר את מהירות נסיעתו, ונוסע "נסיעת עקלתון".

           בהמשך נטען, כי העורר המשיך בנסיעה מהירה, תוך שהוא חוצה צמתים באור אדום, עוקף מצד ימין רכב שציית לרמזור, עוקף בפראות כלי רכב נוספים, וגורם להם לסטות ממסלול נסיעתם. עוד נטען, כי רכב אחר, אשר נסע, כשהאור הירוק ברמזור דולק, נאלץ לבצע בלימת חירום, על מנת שלא להתנגש ברכבו של העורר. עוד עולה מתיאור העובדות בכתב האישום, כי בהמשך לכך, הוצב מחסום דוקרנים בצומת "חטיבת הנגב" ומתנדב משטרתי סימן לעורר לעצור את רכבו. לפי הנטען, העורר נסע לעבר המתנדב בכוונה לפגוע בו, ורק זינוק של המתנדב מנע את פגיעת הרכב בו. העורר המשיך בנסיעה על אי תנועה וכך הצליח לחצות את הצומת, לכיוון "תל שבע", תוך שהוא נוהג בפראות וגורם למספר כלי רכב לעצור בצד, או לסטות מנתיב נסיעתם. במהלך נסיעתו ב"תל שבע" איבד העורר את השליטה ברכב והתנגש בחומה.

           עוד נטען בכתב האישום, כי העורר המשיך להימלט מהשוטרים, על-ידי כך שהמשיך לנסוע ברכבו, תוך שהוא מנסה לטשטש את עקבותיו באמצעות חול, שהיה מצוי על הכביש. לבסוף, הגיע העורר לשביל עפר והתנגש בגבעת חול. ואולם, גם אז לא נעצר העורר וניסה לנהוג עשרה מטרים נוספים, עד לסיומו של השביל. מכתב האישום עולה, כי משנעצר רכבו של העורר, הוא עבר למושב האחורי של הרכב, על מנת להציג לשוטרים מצג שווא, לפיו לא הוא נהג ברכב, וזאת בכוונה לשבש את הליכי המשפט.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובכלל זה, דו"חות והודעות השוטרים; סקיצה של האירוע; תעודת עובד ציבור; סתירות בין עדותו של העורר לבין עדות חברתו, וכיוצא בזה. באשר לעילת המעצר נטען, כי קמה נגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן העורר עלול לסכן את שלומו ובטחונו של הציבור, בביצוע עבירות דומות. עוד עולה מהבקשה, כי נגד העורר קמה עילת מעצר נוספת, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש, כי העורר ימלט עצמו מאימת הדין אם ישוחרר מהמעצר. עוד נטען, כי העורר אף ניסה לשבש הליכים, ולכן קמה עילת מעצר נוספת, בעניינו. המשיבה טענה, כי בנסיבות דנן, אין כל חלופה הולמת שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר, ולפיכך יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

4.        בא-כוחו של העורר, עו"ד אורי דייגי, טען כי אין בידי המשיבה ראיות, לכאורה, להוכחת האשמה, שכן השוטרים לא זיהו את העורר כמי שנהג ברכב, ולפי הטענה, הוא עצמו לא נהג ברכב בזמן המרדף. לטענת העורר, כאשר נעצר הרכב, דלת הנהג נפתחה, ואדם אחר, אשר נהג ברכב, לשיטתו של העורר, ברח ממושב הנהג, אולם השוטרים לא הספיקו לראות זאת. אשר למרדף עצמו, נטען, כי לא היה בו סיכון כלשהו, שכן לא בוצעה עבירה קודמת, בגינה היתה סיבה לעורר לברוח מידי השוטרים. עוד נטען, כי חציית צמתים כשבהם דולקים רמזורים אדומים לא היוותה סיכון לחיי אדם, משום שהמעשה בוצע בשעה 02:00 לפנות בוקר, שעה שהכבישים ריקים מכלי רכב והולכי רגל. משכך, הוסיף וטען בא-כוח העורר, יש לשחרר את העורר בתנאים שיבטיחו את התייצבותו למשפט, ולחלופין, לשלוח את העורר לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן, אשר יבחן את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר מתאימה.

החלטות בית משפט קמא

5.        ביום 27.2.2013, ניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר התמקדה, בעיקר, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לדו"חות השוטרים, במסגרתם הם תיארו את מסלול המרדף אחר רכבו של העורר. שוטר, אשר ישב במושב הנוסע הקדמי ברכב הסיור, זיהה את העורר כמי שנהג לכאורה ברכב, וזאת על פי פרטי לבוש חיצוניים, כאשר לדבריו, "הנהג ישב בתוך הרכב שהוא נוהג עם חרמונית צבאית". בית משפט קמא הדגיש, כי עדות זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא שהיא משתלבת עם שלל הראיות הנסיבתיות, כפי שעולה מהודעות יתר המעורבים. בית המשפט עמד על כך, כי על-פי גרסתו של העורר, הרכב המדובר שייך, אמנם, לו, אולם במועד הרלוונטי, נהג בו אדם אחר, שפרטיו המלאים אינם ידועים לעורר, ואשר הוא הכירו, אך כשבועיים ימים עובר לאירוע, בבית קפה. בית משפט קמא ציין, כי לשאלת החוקר, מדוע כיסא הנהג ברכב היה מושען לאחור, לכיוון הספסל האחורי, השיב העורר "לא יודע", ולשאלת החוקר, מדוע הטלפון הנייד שלו נמצא בכיסא הנהג, הגיב העורר באומרו "כל מה שיש לי אמרתי לך". עוד ציין בית המשפט, כי העורר אישר בחקירתו, כי הוא היה לבוש במהלך המרדף במעיל חרמונית בצבע חום. בית משפט קמא אף נדרש להודעתה של הנוסעת הנוספת, חברתו של העורר, אשר ישבה במושב האחורי של הרכב, ולדבריה העורר ישב במושב הקדמי, ליד הנהג, אשר ברח מהרכב, כשזה נעצר. בית המשפט ציין, בהקשר להודעה זו, כי הנוסעת טענה תחילה כי היא ישנה במהלך הנסיעה, ובהמשך שינתה את גרסתה ואמרה "ממש לא ישנתי".

           על יסוד האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר, להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, נקבע, כי נגד העורר קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן העורר "מסכן בטחון הציבור, בשים לב לאופי העבירות ולנכונותו הבוטה לסכן חיים". בית המשפט הוסיף וקבע, כי "קיים יסוד סביר לחשש, כי המשיב [העורר] ימלט מאימת הדין באם ישוחרר, בשים לב לנחישותו הרבה ותעוזתו להימלט מהשוטרים". אשר להשגותיו של בא-כוח העורר בנוגע לתשתית הראייתית, קבע בית משפט קמא, כי "מקומן של השגות אלה להתלבן בהליך העיקרי ולא בשלב בחינתן של ראיות לכאורה".

           בסופו של דבר, דחה בית משפט קמא את מתן ההחלטה בנושא מעצרו של העורר, לצורך קבלת תסקיר מעצר, אשר יבחן את רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר, ואת התכנותה של חלופת מעצר, אשר יהא בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר ולהציב גבולות וגדרים להתנהגותו.

6.        ביום 12.3.2013, הוגש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר וממנו עולה, כי מדובר בצעיר כבן 28, נשוי המתגורר בפזורה הבדואית בנגב. העורר סיים 9 שנות לימוד, אך הוא אינו יודע קרוא וכתוב, ואין ברשותו רישיון נהיגה. עוד צויין בתסקיר, כי לאחרונה שוחרר העורר מהכלא, לאחר ריצוי מאסר בפועל בן 12 חודשים, אשר הושת עליו בתיק קודם, בגין ביצוע עבירות של גניבה ממעסיק. בתיק אחר, שוחרר העורר לחלופת מעצר בבית אחותו, ונרשמו לחובתו שתי הפרות של תנאי המעצר. שירות המבחן התרשם, כי קיים פער משמעותי בין הצהרותיו של העורר, באשר לרצונו לנהל אורח חיים נורמטיבי ושומר חוק, לבין התנהלותו בפועל. עוד התרשם שירות המבחן, כי יחסו של העורר לחוקי התנועה מאופיין "בקלות דעת ובחוסר גבולות". אשר לרמת מסוכנותו של העורר, עולה מתסקיר המעצר, כי קיים סיכון "להישנות התנהגות פורצת גבולות", וזאת בשים לב למאפייני אישיותו של העורר, קשייו בהצבת גבולות פנימיים ובקבלת גבולות חיצוניים. לכך יש להוסיף את העובדה כי רק לאחרונה סיים העורר לרצות עונש מאסר, מאחורי סורג ובריח. שירות המבחן בחן את האפשרות שהוצעה, לפיה ישוחרר העורר למעצר בית בבית אחיו הבכור, אך החליט לפסול אפשרות זו, לאור התרשמותו של שירות המבחן מקשייו של העורר לעמוד בתנאים מגבילים לאורך זמן.

7.        ביום 8.4.2013, ניתנה החלטתו המשלימה של בית משפט קמא, לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר. בית משפט קמא קבע, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, וזאת לאחר ששקל את טיב העבירה ונסיבותיה החמורות, כעולה מחומר הראיות. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי העורר, התעלם לכל אורך מסלול נסיעתו, מהוראות השוטרים ו"נמלט מפניהם בנסיעה מהירה כאשר ניידת משטרה דולקת אחריו ושתי ניידות אחרות מציבות מחסום דוקרנים [...]". בית המשפט אף התייחס לעברו הפלילי של העורר, אשר לחובתו שתי הרשעות קודמות: האחת, בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד וגניבה מרכב; והשניה, בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לגניבה בנסיבות מחמירות, ועבירה של היזק בזדון.

           בית משפט קמא ציין, כי אף שלא נמצא דופי בערבים, אשר נבחנו על-ידי שירות המבחן, הרי שאין להתעלם מההתרשמות "כי אין ביכולתם של המפקחים המוצעים לרסן את התנהגותו של המשיב [העורר]". בית המשפט לא שוכנע כי ניתן לתת אמון בעורר, וזאת בשים לב להתנהגותו הפרועה וחסרת המעצורים, כמתואר לעיל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "לא מצאתי שמתקיימות בעניינו של המשיב [העורר]נסיבות מיוחדות וחריגות שיש בהן כדי לסטות מן הכלל שהתווה בית המשפט העליון, לפיו מקום בו נאשם נמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים". לאור האמור, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו.

הערר

8.        בערר, אשר הוגש על-ידי בא-כוחו של העורר, עו"ד אורי דייגי, חזר העורר על טענותיו, לפיהן לא הוא זה שנהג ברכב בזמן המרדף. לטענת עו"ד דייגי, זיהויו של העורר כנהג ברכב, לוקה בחסר וקיים חשש כבד לטעות בזיהוי. זאת, משום ששוטר אחד בלבד, צעיר ובלתי מנוסה, הוא היחיד אשר זיהה את העורר כנהג הרכב, בהתבסס על זיהוי פרטי לבושו, ושלא על בסיס זיהוי תווי פניו של העורר. לטענת עו"ד דייגי, קיים חיזוק לגרסת העורר, לפיה לא הוא נהג ברכב, בעדות חברתו, אשר טענה כי אדם אחר הוא שנהג ברכב, "ואף לבש חרמונית בדיוק כמו שהעורר לבש". בנסיבות אלה, הוסיף וטען עו"ד דייגי, שגה בית משפט קמא, משלא קבע כי קיימת חולשה משמעותית בראיות התביעה, אשר יש בה כדי להוביל למסקנה, כי אין בידי המשיבה תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמות.

           אשר לתסקיר המעצר, טען עו"ד דייגי, כי שירות המבחן התרשם לחיוב מהערבים שהוצעו, וקבע כי מדובר באנשים רציניים ואחראיים, אשר מהווים דמות סמכותית עבור העורר, והם אף התחייבו לדווח לגורמי אכיפת החוק בכל מקרה של הפרה. לבסוף, טען עו"ד דייגי, כי לאור חולשתן של הראיות בתיק, ובהינתן חלופה טובה, יש לקבל את הערר, ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.